פסק-דין בתיק עמ"נ 11965-05-11

מונח לפני ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית הרצליה (להלן - " ועדת הערר") מיום 21.3.11, שבמסגרתה נדחה הערר שהגישו המערערים כנגד חיובם בארנונה כללית בגין שטחים שונים המוחזקים על ידם, אליהם פלשו שלא כדין ואשר בהם הקימו מבנים שונים ללא היתר.

יש לציין, כי אף שהמערערים פלשו לשטחים, על פי הודאתם, עוד בשנת 1992, הם חויבו בארנונה כללית רק החל מיום 1.5.07, אז למדה העירייה, לראשונה, על החזקתם של המערערים בשטחים ובמבנים, וזאת על דרך המקרה. דרישות התשלום נשלחו למערערים ביום 17.12.08 וביום 29.12.08 ובמסגרת הערעור המונח לפני נטען, בין היתר, כי המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול. המערערים טוענים, בנוסף, כי העירייה כלל אינה מספקת להם שירותים מוניציפאליים ולפיכך הם אינם חייבים בארנונה, כי חלק מהשטחים והמבנים נשוא דרישות התשלום כלל אינם בהחזקתם וכי מבנים מסוימים אינם ברי חיוב בארנונה או אינם קיימים.   

1. רקע עובדתי

המערערים, בני הזוג אורלי ואמנון חביב, מחזיקים בשטחי מקרקעין בתחומה המוניציפאלי של העיר הרצלייה, הידועים כגוש 6591 חלקה 9 וכגוש 6594 חלקות 10, 11 ו-12. שטחי המקרקעין, המצויים במתחם קרקע מדרום למחלף הסירה, הינם בבעלות חברת בנמה ייזום והשקעות בע"מ (להלן: חברת בנמה), אף שבפועל הם מוחזקים על ידי המערערים מאז שנת 1992, אז פלשו לשטחים אלה. על חלק מהשטחים בנו המערערים מבנים שונים ללא היתר. קיומם של מבנים אלו לא היה ידוע לעירייה ועל כן סווגו השטחים כ"אדמת בניין", סיווג אשר אין בגינו חבות בארנונה.

ביום 17.12.06 פנתה חברת בנמה לעירייה בבקשה לקבלת אישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות או הפקודה), וזאת לצורך העברת הזכויות בשטחים שבבעלותה לחברת רמגור השקעות בע"מ. כתוצאה מבקשה זו, ערכה העירייה בדיקה במקום ומצאה, כי בשטחים מצויים מבנים שלא דווח לה על הימצאותם ולפיכך הם לא חויבו בארנונה. במצב דברים זה, סירבה העירייה ליתן לחברת בנמה את האישור המבוקש. 

בתגובה לכך, הודיעה חברת בנמה לעירייה, ביום 26.4.07, כי המבנים הוקמו על ידי המערערים אשר פלשו לשטחים בשנת 1998, כי הוגשה בעניין זה תביעה לבית המשפט עוד בשנת 2003 וכי בית המשפט מינה מומחה מטעמו על מנת לקבוע מה היקף השטחים שבו מחזיקים המערערים ואילו מבנים מצויים בו. להודעה של בנמה צורפו נסחי החלקות הרלבנטיות, עותק מכתב התביעה שהוגש בשנת 2003, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ותצהירו של המערער 1.  

בעקבות הודעת חברת בנמה ובדיקות שערכה העירייה במקום, נרשמו המערערים כמחזיקי השטחים החל מיום 1.5.07 וביום 17.12.08 נשלחה למערערים דרישת לתשלום ארנונה, המתייחסת למבנים המצויים בחלקות 11 ו-12. דרישה לתשלום נוספת נשלחה ביום 29.12.08 והיא התייחסה לשטחי חלקות 9, 10 ו-11. במסגרת שתי הודעות החיוב האמורות נדרשו המערערים לשלם ארנונה החל מיום 1.5.07, אז נרשמו בספרי העירייה כמחזיקים, ועד ליום 31.12.08. דרישות התשלום נסמכו על מדידה שבוצעה בשטחים ביום 20.12.07, אשר צורפה לדרישות התשלום.

יצוין, כי בד בבד עם משלוח דרישות התשלום למערערים, חייבה העירייה את חברת בנמה בארנונה החל ממועד תחילת החיוב על פי הודאתה, היינו משנת 1998, ועד ליום 1.5.07, הוא המועד שבו נרשמו המערערים כמחזיקים. בגין חיוב זה התנהלו הליכים משפטיים בין העירייה לבין חברת בנמה, שבסופו של דבר הסתיימו בפשרה (עמ"נ (ת"א) 42598-10-11 בנמה יזום השקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה ועת"מ 14710-11-11 בנמה יזום השקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה, שאף הם נדונו לפני).

ביום 1.4.09 הגישו המערערים השגה על חיובם בארנונה שבמסגרתה הם טענו, כי מאחר שמתנהלים נגדם הליכי תביעה לסילוק יד ולפינוי על ידי חברת בנמה שבהם נטען כי המערערים הינם פולשים ומשיגי גבול, אין לראותם כ"מחזיקים" לצורך פקודת העיריות ולא ניתן לגבות מהם ארנונה. המערערים טענו, בנוסף, כי העירייה כלל אינה מספקת להם שירותים מוניציפאליים ולפיכך הם אינם חייבים בארנונה כלל, כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול, כי חלקות 10 ו-11 כלל אינן בהחזקתם וכי העירייה עשתה יד אחת עם חברת בנמה והחיוב בארנונה נועד לאלץ אותם להתפנות מהמתחם. המערערים הוסיפו וטענו טענות הנוגעת לאופן שבו חושבו וסווגו שטחי המבנים שהוקמו בשטחים שבהחזקתם.   

לאחר שההשגה שהגישו המערערים כנגד חיובם בארנונה כללית נדחתה, הגישו המערערים ערר שבמסגרתו שבו והעלו את הטענות שטענו בהשגתם, תוך שהוסיפו וטענו, כי הם יושבים בשטחים משנת 1992 בהסכמת ובידיעת העירייה. לעניין זה טענו המערערים, כי השטחים שבגינם חויבו בארנונה מצויים בסמוך לאתר להטמנת פסולת אשפה, אשר שירת את העירייה עד לסגירתו. על פי הטענה, המערער 1, אשר ניהל החל משנת 1989 עסק של פינוי פסולת מהעיר הרצלייה לאתר זה, נפגע משמעותית מהחלטת העירייה לסגור את האתר ומנכ"ל העירייה דאז, מר ברק, שהמערער 1 מחה נמרצות לפניו על ההחלטה לסגור את האתר, הציע למערער 1 להתיישב בשטחים נשוא דרישות התשלום, וכך אכן עשו המערערים.

בתשובתו לערר טען מנהל הארנונה, כי אין כל רלבנטיות להיותם של המערערים מחזיקים שלא כדין לצורך חיובם בארנונה, באשר על פי הגדרת הדין "מחזיק" הינו אדם " המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר ." על פי הטענה, היות והמערערים, בעצמם, אינם חולקים על כך שהם המחזיקים בשטחים בפועל, הרי שהם חויבו בארנונה כדין, החל ממועד קבלת הודעת חברת בנמה. מנהל הארנונה טען עוד, כי חיוב המערערים בארנונה אינו מותנה בקבל שירות כלשהו וכי אין המדובר בחיוב רטרואקטיבי, כי אם בהתאמת רישומי העירייה למצב העובדתי בפועל. בהתייחסו לטענות המערערים בכל הנוגע לחלקות 10 ו-11 טען מנהל הארנונה, כי המערערים לא הודיעו בכתב ואף לא הציגו כל ראיה לכך, שהם אינם מחזיקים בשטחים אלו. נטען גם, כי כל מבנה הינו מבנה החייב בארנונה וכי על המערערים להמציא תשריט מדידה מטעמם ככל שהם חולקים על תוצאות המדידה שערכה העירייה בשטחים.

ביום 10.11.09 הגישו המערערים תצהיר מטעמם וביום 24.6.10 התקיימה ישיבה לפני ועדת הערר שבמהלכה נחקר המערער 1 על תצהירו. במסגרת הדיון האמור, אישר המערער 1, כי הוא אכן מחזיק בחלקה 9. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים וביום 21.3.11 נתקבלה החלטת ועדת הערר, אשר דחתה את הערר שהגישו המערערים.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 6.12.11 התקבלה תביעת הפינוי שאותה הגישה חברת בנמה כנגד המערערים (תא"ק 14470/05).

2. החלטת ועדת הערר

ועדת הערר סקרה בפתח החלטתה את המסכת העובדתית הרלבנטית, שעליה עמדתי לעיל.

ועדת הערר דנה, תחילה, בטענתם המקדמית של המערערים, לפיה אין להשית עליהם חיוב בארנונה כללית מקום בו הם אינם מקבלים שירותים מוניציפאליים מהעירייה. ועדת הערר קבעה, כי אין בטענה זו ממש לנוכח עובדות הערר וכי, ממילא, אין לטענה כל יסוד משפטי, בציינה, לעניין זה, כך:

"העוררים טוענים כ"טענת סף", כי אין הם חייבים כלל בתשלום ארנונה מאחר והעירייה אינה מספקת להם כל שירותים מוניציפאליים. טענה זו של העוררים אין בה ממש לנוכח עובדות הערר ואין לה כל יסוד משפטי. העובדה שבסיכומי העוררים נטען תוך כדי הדגשה כי הוכחו עובדות שונות התומכות לכאורה בטענתם, אינה הופכת את הנטען למוכח. לא הוצג בפנינו בדל של ראיה התומך בטענותיהם של העוררים. לא זאת אלא אף זאת: אף אם היו העוררים מוכיחים את הנטען על ידם קרי: כי לא סופקו להם שירותי ניקיון ופינוי אשפה, כתוצאה מ"הוראה מגבוה" או מכל סיבה שהיא עדיין אין בכך כדי לפטור את העוררים מתשלום ארנונה. אמנם בפקודה מפורטים נושאים שונים שהעיריה חייבת בהם כלפי התושבים, אך קיימת פסיקה ענפה הקובעת כי אין בהכרח זיקה ישירה בין תשלום הארנונה לשירות הניתן לתושב (ראה לעניין זה בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא). ארנונה היא מס לכל דבר ועניין שאינה מותנית בקבלת שירות כלשהו מהרשות ואי אספקת שירותים על ידי הרשות (טענה שאף היא לא הוכחה) אינה מהווה עילה לאי תשלום ארנונה (ראו לעניין זה עת"מ (נצ') 1038/05 קורדחג'י אוסאמה נ' עיריית נצרת עילית)."

הועדה סיכמה את הדברים, כך:

"העוררים מחזיקים בנכסים אשר נבנו ללא היתר כדין וכמחזיקים הם חייבים בתשלום ארנונה ללא כל קשר לשירותים שנתינו או לא ניתנו להם בגין אותם נכסים."